3 סיבות להוציא את המושגים נכון לא נכון מהחיים שלכם

2018-08-01T18:26:13+00:00

היכולת שלנו להעריך לבקר ולשפוט את עצמנו היא חשובה והכרחית, אך חשוב לא פחות מה אנחנו עושים איתה, ולאיזו מטרה. האם אנחנו משתמשים בה כדי לאשרר ולהמשיך להחזיק בתפיסות מוטעות לגבי עצמנו (חיוביות או שליליות)? או פשוט בשביל לא לשים לב שאנחנו כבר לא מתקדמים בכיוון חיובי?

מה שחשוב הוא הכיוון ולא טעות או כישלון בדרך

אחד הטיפים השחוקים ביותר בתעשיית הSELF-HELP הוא "לא לפחד להיכשל". כל המצליחנים נכשלו הרבה בדרך להצלחה בלה בלה בלה. דווקא משום שהמשפט הזה שחוק, תהיה לכם יותר נטייה אולי לקחת אותו כמובן מאליו ואולי לפרש אותו לא נכון. בעיני הכוונה כאן היא לא רק "אל תתייאש ותפסיק אם נכשלת", אלא לך בכיוון כזה שיש בו סיכון להיכשל. אחרת, כנראה שאתה דורך במקום. אולי עושה צעדים, אבל לא מתקדם לשום מקום. האמת שזה די דומה להגדרה של תיאוריה מדעית: היא חייבת להיות תיאוריה שניתן להוכיח אותה, אך גם להפריך אותה (תיאוריית הלא מודע של פרויד למשל אינה מדעית, משום שלעולם לא ניתן להפריך את טענתו לקיום הלא מודע). בצורה כזו המדע דואג שתהיה אפשרות להתקדם.

הרעיון לקרוא לחלק מהדרך "טעות" או "כישלון", ולא פשוט חלק מהדרך, הוא רק רעיון. מי אמר שהדרך ישרה וטעויות הן סטייה ממנה שמעכבת אותנו. אולי הדרך פשוט עקלקלה? תחשבו שאתם נוהגים בכביש הררי מפותל. מה הדרך המהירה ביותר? לנסות לנסוע ישר? אי אפשר. לעצור כל פעם שמרגיש לנו שאנחנו חוזרים אחורה (אבל הדרך פשוט מתפתלת)? או פשוט להמשיך בלי לעצור?

התפתחות אישית אינה בהכרח ישרה

גם ככה אין וודאות שמה שמרגיש לנו נכון הוא באמת נכון

היה לי מרצה ל"פסיכולוגיה קוגניטיבית" שלקח את העיקרון הזה רחוק. הוא סירב להתייצב כשזימנו אותו לחבר המושבעים בארה"ב, בטענה שלא ניתן לסמוך על המידע שבן אדם בסופו של דבר תופס מהמידע שהוא מקבל מחושיו. המוח תמיד מעבד את המידע הזה באיזושהי דרך, והפירוש בסופו של דבר יכול להיות אחר לחלוטין מהמציאות. לכן, הוא לא סומך על אף עד והוא לא מוכן להיות חלק מחבר מושבעים. ההוכחה שלו הייתה שמלבד העצבים שמעבירים את המידע מהעין למוח, יש עצבים שמעבירים מידע מהמוח לעין! טענתו התקבלה והוא שוחרר מהחובה להיות מושבע.

התקשורת הדו סטרית הזו מתקיימת בכל הגוף, לא רק בעיניים. הניתוח והפירוש של המוח הוא הקובע היחיד והסופי מה וכיצד נרגיש, מה נחוש, לעתים בלי קשר למציאות האובייקטיבית. לדוגמא, בכל השרירים ישנם קולטנים שמעבירים למוח מידע על מצבם, כלומר אם ובאיזו מידה הם מכווצים (בשביל להחליט אם להפעיל שריר, מערכת הפיקוד צריכה לדעת אם הוא כבר מופעל או לא). אבל המוח בסופו של דבר מחליט מה מצב השריר מבחינתו, על פי המציאות שהוא תפס מרגע קודם, שהיא נקבעה על ידי מציאות שהוא תפס רגע קודם וכן הלאה. זה נקרא מעגל קסמים. אם תתבוננו איך אנשים יושבים או הולכים ברחוב תראו דוגמאות רבות לכך. אנשים הולכים מכופפים, עם כתפיים ושכמות מוחזקות, שרירי צוואר מאומצים שלא לצורך. מדוע הם לא פשוט משחררים את השרירים האלה? משום שמבחינת המוח שלהם, המצב הזה הפך כבר להיות המצב המאוזן. אנחנו רואים גיבנת, המוח משדר לתפיסה שלהם שהם הולכים ישר. שרירי הצוואר מתאמצים אך זה לא מורגש כלל.

ביקורת וכעס עצמי עלולים להוות הסוואה

הנטייה שלנו לבקר, לשפוט ולהעריך כל פעולה וצעד בדרך, היא בהרבה מקרים הסוואה מוצלחת מאוד לעמידה במקום. יש תוצאה מאוד ברורה לביקורת עצמית: היא גורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו, ולא לדרוש מעצמנו יותר מדי עשייה באותו הזמן. לא משנה אם הביקורת שלילית או חיובית. "אם פעלתי לא בסדר, לפחות אני מספיק חכם לזהות זאת ולכעוס על עצמי. כל הכבוד לי!". "אם פעלתי בסדר, אז אפשר לנוח!" בסופו של דבר אנחנו תמיד חותרים להרגשה טובה עם עצמנו, גם אם היא לא אמתית, או באמת מקדמת אותנו בכיוון חיובי. הרי אם לא הייתי עסוק בלבקר את עצמי, היית יכול להשקיע את האנרגיה בפעולה אחרת, חיובית יותר.

כל מי שניסה פעם מדיטציה זוכר את הפעמים הראשונות (שיכולות להימשך שנים). אתה לא מצליח להירגע, לחשוב רק על מה שאומרים לך, אבל אתה עסוק כל הזמן רק בלכעוס על עצמך שאתה לא רגוע. "צריך להיות רגועים במדיטציה. למה אני לא רגוע??" הכעס הזה מרגיש מוצדק, גם כי אתה בטוח שכל מי שלידך רגוע לחלוטין ואתה הלחוץ היחיד. בפועל, התגובה שלך לחוסר השקט הפנימי, קרי הכעס והביקורת, רק מלבים את חוסר השקט, לא לוקחים אותך בכיוון חיובי לשחרור.

בקיצור, מצאו כל דרך להטיל ספק ברגשות ובתחושות שלכם. התייעצות עם אדם אובייקטיבי זו דרך אחת. נסו לזהות מתי הניתוח שלכם את המציאות מוטה ומושפע מהרגלי חשיבה, פחדים וכדומה.