הרבה עלי 2018-08-16T12:16:29+00:00

הרבה עלי

פעמיים בחיי חשתי אבוד, אבל בכל זאת הצלחתי למצוא דרך החוצה.

בגיל 22, וגם כנער, היציבה שלי הייתה נוראית. נראיתי נפול, עם גיבנת, עקמת ובאופן כללי קואורדינציה לא משהו, אבל לא ממש הייתי מודע לכל זה.

סתם הרגשתי רע, מבולבל ומדוכא.

לא ממש ידעתי מה הסיבה, או איך לצאת מזה.

אימא שלי התבוננה מהצד על כל זה ונורא רצתה לעזור לי אך לא ידעה איך.

בהבזק גאוני של אינטואיציה אימהית היא הציעה לי לנסות שיעורים בשיטת אלכסנדר.

אילן בחר

למה דווקא זה?

כי היא ראתה שאין לי באמת מושג איך לעזור לעצמי, ושמעה שהשיטה הזו עוזרת לשפר את היציבה. היא גם הבינה שהמצב הפיזי והנפשי לא ניתנים להפרדה ולכן שיפור במצב הפיזי בהכרח יגרור שיפור במצב הנפשי.

אני לא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני ומה זו בכלל השיטה הזו, אבל בכל זאת הלכתי.

לפעמים, גם ברגעים הכי קשים של בלבול וחוסר בהירות, כושר האבחנה עדיין איכשהו עובד.

מצאתי את עצמי עושה בחירה חכמה, מבלי שהיו לי בכלל את הכלים לניתוח הגיוני של המצב. סוג של אינטואיציה.

במקרה הזה, האינטואיציה שלי הייתה לזרום עם האינטואיציה של מישהו אחר, שיכול לראות ולהבין דברים בבהירות יותר ממני. סוג של מראה.

אז הלכתי.

בשיעורים הראשונים עדיין לא הבנתי מה קורה איתי ומה עושים פה בכלל.

המורה השכיב אותי על שולחן טיפולים, הזיז לי את הידיים והרגליים, הושיב אותי, הקים אותי.

לא הרגשתי כלום. לא הבנתי כלום.

אבל דברים בפנים כן התרחשו.

לאט לאט קליפות הבצל התקלפו ממני, עד שלבסוף הרגשתי את הגוף שלי כמו שלא הרגשתי אותו עד אז.

יותר מדויק לומר שהבנתי אותו כמו שלא הבנתי עד אז.

עד אז הרגשתי אותו כמובן. אבל מבחינתי הוא היה כלי שאמור לעבוד באופן אוטומטי, אינטואיטיבי, ללא צורך בנתינת תשומת לב מיוחדת.

כשצצו כאבים מדי פעם, ברכיים, גב תחתון בעיקר, תרופות או חבישות היו אמורות לפתור את הבעיה.

פתאום הבנתי שאני, הגוף שלי, כל המכונה הזו, לא בהכרח עובדת כל כך טוב ללא תחזוקה, ללא התייחסות, תשומת לב.

אני חייב להתחיל להבין איך אני עושה את הדברים, ולא רק מה אני עושה.

זה העמיס עלי יותר אחריות, אבל מצד שני נתן גם יותר שליטה.

החוויה הייתה ממש כמו מכת ברק.

בפעם הראשונה בחיים הרגשתי את הגוף שלי, את עצמי, בעוצמות מאוד גבוהות!

הבנתי שעד אז הוא לא ממש היה קיים בחוויה שלי, ועכשיו, הכול הפך להיות מעניין.

כל חוויה, נפשית או פיזית, חוויתי בעוצמה גדולה יותר, ויותר נהניתי ממנה.

למדתי לשלוט בגוף ולהשתמש בו באופן יעיל, ללא מאמץ מיותר, אז היו לי גם הרבה יותר אנרגיות במהלך היום.

באיזשהו שלב התחלתי ליהנות רק מלנשום! התחושה הייתה כ"כ חזקה וממלאת, שמיד הפסקתי לעשן, כי זה פשוט קלקל לי את ההנאה.

הבונוס היה שביחד עם המודעות והעניין הפיזיים, היה לזה גם אפקט מקביל ברמה המנטלית.

הביטחון העצמי שלי עלה, והרגשתי שאני מסוגל לעשות הרבה דברים שלא חלמתי עליהם קודם.

הצטרפתי לתכנית לימודים ולמדתי 3 שנים להיות מורה מוסמך לשיטת אלכסנדר.

הלימודים היו מרתקים. למדתי על השיטה ועל הפילוסופיה מאחוריה, והמון על עצמי ועל הדרך שיש לי עוד לעבור.

במקביל ללימודי שיטת אלכסנדר סיימתי גם תואר ראשון בפסיכולוגיה.

כשסיימתי את הלימודים החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים

וניסיתי להתפרנס מהוראת השיטה.

זה היה מאוד קשה, מסיבות שונות.

הייתי צעיר מאוד ולא היה לי ביטחון ביכולת שלי ללמד.

הרגשתי בתחילת הדרך, שאין לי מה להציע לאחרים.

באיזשהו שלב, הרגשתי שאני חייב הפסקה מהתבוננות עצמית, התעסקות עצמית, כי במקום אמצעי, דרך, זה הפך להיות מטרה.

החלטתי לבצע פנייה חדה לתחום המחשבים. כמה שיותר רחוק מבחינתי מתחום הגוף נפש, המודעות.

בהתחלה זה היה די כיף. ציפיתי שזה ישעמם אותי אבל זה לא.

ככה השנים עברו ובאיזשהו שלב, הבנתי שאני תקוע.

שילמתי מחיר על השקט, השגרה והפרנסה הבטוחה.

התחום לא ממש עניין אותי.

בנוסף, פגעי המקצוע החלו להציק יותר ויותר.

בינינו, כמה אפשר לשבת מול מחשב בלי לעשות איזשהו נזק לגב, לצוואר, לברכיים.

כל כמה חודשים נתפס הגב, כאבי צוואר, בעיות שינה, כאבי ברכיים.

כל ניסיון להתמיד בספורט, תמיד נתקל בקושי פיזי, פציעות, כאבים.

תוסיפו לזה תחושת חוסר אונים כללית, הרגשה שאני דורך במקום ואין לי את האמצעים להזיז את עצמי קדימה.

הבנתי שניסיתי לברוח מעצמי לתחום רחוק ממני ולכן לא הגיוני שאמשיך להיות באותו מקום ואצפה להרגיש שאני בתנועה, בהתפתחות.

יום אחד נזכרתי שיש לי בידיים כלי. כלי שלמדתי ונטשתי, אך עדיין אני יכול להחליט לחזור ולהשתמש בו.

התחלתי לחזור ולהטמיע את עקרונות שיטת אלכסנדר בחיי היום יום שלי.

להחזיר את הידע, המודעות, הפיזית והרגשית, לחיים שלי.

לא ממש ידעתי לאן אני הולך, אבל ידעתי שהכיוון חיובי, וידעתי שרק טוב יכול לצאת מזה.

הבנתי שאין באמת סיבה מוצדקת שבגיל 40 ארגיש שאין לי שליטה על הגוף שלי ועל איך שאני מתנהל אתו.

שתמיד יש לי היכולת לקחת שליטה על הגוף שלי, על עצמי.

הבנתי שיש דרך להפעיל את הגוף בצורה יעילה, הרמונית, מאוזנת, שלא תוביל לכאבים.

כל עוד אני לא לוקח אחריות על הדרך הזו, ההרגלים שלי עושים זאת במקומי.

אמנם מאוד נוח שההרגלים לוקחים ממני את הצורך לשים לב להתנהלות שלי, אך המחיר לכך הוא גבוה.

את המחיר הזה אני לא מוכן יותר לשלם.

החלטתי להחזיר את המושכות אלי. לקחת אחריות, עד הסוף.

מבחינתי המשמעות הייתה לעשות צעד מפחיד ומלחיץ ביותר: לחזור ולהתעסק במקום בו התשוקה שלי הייתה תמיד. המקום שהציל אותי, שתמיד נתן לי כלים ללמוד ולהתפתח.

הקמתי את "שיעור קומה" במטרה לעסוק ולהתפתח בדרך שאני כל כך מאמין בה ולעזור לכמה שיותר אנשים לשנות הרגלי חיים שאינם מיטיבים איתם, וזאת בלשון המעטה.