עקרון שיטת אלכסנדר – משיגנות

2018-10-02T22:26:06+00:00
התמקדות במטרה והתעלמות מהאמצעים להשגתה

אי שם בשירות הצבאי, החובש הפלוגתי העביר לנו הדרכה על טיפול בכוויות. הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעים מה הסכנה הגדולה ביותר למי שנכווה. כולנו ענינו שהסכנה הכי גדולה זו הכוויה, איבוד דם, נמק, משהו כזה. מסתבר שלא. הסכנה הגדולה ביותר כשמישהו נכווה היא התייבשות.

"הגוף שלנו מטומטם" הסביר החובש. "הוא מעביר את כל הנוזלים שהוא יכול לאזור הכוויה כדי שזו תוכל להתרפא כמה שיותר מהר, אך בדרך הורג את הפצוע מהתייבשות".

לא פלא שאני זוכר את פריט המידע הזה ביחד עם כל הסיטואציה בה סיפרו לי אותה. זה מאוד הפתיע אותי. אנחנו בדרך כלל חושבים על הגוף כמערכת חכמה, שיודעת לרפא את עצמה בדרך הטובה והיעילה ביותר. זה נכון, כל עוד לא מופעלים מנגנוני ההישרדות שלנו. במצב הישרדותי, יש מטרה והיא הדבר היחיד שחשוב, כמו במקרה של ריפוי הכוויה.

במקרה של מערכות התנועה ושיווי המשקל שלנו, כמעט כל רגע ביום הוא מצב הישרדותי, כי אנחנו עלולים ליפול. זו המטרה היחידה שחשובה למערכות הללו. שמירה על מתח שרירי נכון, יציבה נכונה ומניעת כאבי גב לא מעניינים אותן כהוא זה.

כל עוד האיזון והמתח השרירי תקין, כמו אצל ילדים, אין שום בעיה. ברגע שהוא מופר במקום מסוים, מערכת שלמה של פיצויים נכנסת לתמונה, על מנת לשמור עלינו מנפילה. היציבה שלנו משתנה בהתאם והופכת להרגל, ואת ההרגשה של להיות במערכת מאוזנת אנחנו שוכחים די מהר. לדוגמא, הנטייה להישען אחורה עם הגב העליון תמיד תלווה בזריקת הראש אחורה ולמטה ודחיפת הגב התחתון קדימה.

אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד
לילד יש מטרה אך הוא לא מאבד את הדרך. היחס המאוזן בין הראש, הצוואר והגב נשמר.
אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד, תוך ניתוק מגופה ואיבוד היחסים המאוזנים בין הראש, הצוואר והגב.
לילד יש מטרה אך הוא לא מאבד את הדרך. היחס המאוזן בין הראש, הצוואר והגב נשמר.
אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד
אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד, תוך ניתוק מגופה ואיבוד היחסים המאוזנים בין הראש, הצוואר והגב.

המצב הלא מאוזן הזה גם גורם לנו לאבד קשר עם הגוף שלנו ומשבש את היכולת שלנו להפעיל אותו בצורה מאוזנת. בעקבות זאת, גם ההתנהגות שלנו הופכת להיות התנהגות "משיגנית". בכל פעולה אנחנו באופן אוטומטי מתעלמים מחשיבות של הדרך לביצוע, ממש כמו האישה בתמונה, ובמקום זאת חושבים רק על המטרה. כשאני כותב "חושבים", אני מתכוון לא רק למחשבה מנטלית, אלא גם חשיבה גופנית. התבוננו בשתי התמונות וחשבו באיזו תמונה הגוף כולו מעורב בפעולה, ובאיזו תמונה רק היד והראש מעורבים, שאר הגוף כאילו במקרה שם, בעצם לא חלק מהפעולה.

אנחנו מתחילים לשים לב ולערב את כל הגוף בזמן פעולה, רק בעקבות כאבים. עד שיש כאבים אנחנו כלל לא מרגישים את הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו בכל רגע. בדיוק כמו שהאישה בתמונה לא מרגישה את הכאב בעמוד השדרה. עד היום בו היא כן תרגיש, ואז לא תהיה לה ברירה אלא לחשוב ביחד עם כל הגוף בכל פעולה.

את המונח "משיגנות" (end-gaining) טבע אלכסנדר על מנת לציין את הנטייה הכללית לנסות להשיג מטרה בכל מחיר, בלי לוודא שבאפשרותנו האמצעים הטובים ביותר להשגתה. ניתן להתייחס לתופעה הזו גם ברמה התנועתית, כמו שרואים בבירור בתמונות למטה, אך אפשר לראות התנהגות כזו אצל בני אדם בכל תחומי החיים.

מערכות היציבה והתנועה שלנו מתנהגות כך באופן אוטומטי, אך הדרך הזו להגיב, משתלטת ומשפיעה על התגובות שלנו וחופש הבחירה שלנו גם בתחומים אחרים, כגון התחום ההתנהגותי. יש אנשים שההתנהגות שלהם כה אוטומטית וכה "משיגנית" שלכולם מסביבם זה ברור, אך כולנו מתנהגים פיזית או התנהגותית במידה מסוימת של "משיגנות". אני כלל לא מדבר על מטרות או יעדים גדולים ומורכבים, אלא על היומיום. בכל רגע יש לנו מטרה: לשבת, לעמוד, להבין, להקליד, לדבר, או כל מצב אחר או פעולה. כל עוד אנחנו נמצאים במצבים הללו או פועלים בדרך אוטומטית, נשיג את המטרות בדרך לא יעילה ובאמצעים לא מתאימים. לדוגמא, אם נשב בדרך שמזיקה לעמוד השדרה שלנו, אנחנו משיגים אמנם את המטרה של ישיבה, אך עושים זאת עם מאמץ מיותר וגם גורמים לנזק לטווח הארוך. לזה הכוונה בהתנהגות "משיגנית".

אך יש בעיה. אנחנו מתנהגים ככה מתוך הרגל, באופן אוטומטי. במילותיו של אלברט איינשטיין: "בעיות לא יכולות להיפתר עם אותה תודעה שיצרה אותן".

פ.מ. אלכסנדר, מפתח שיטת אלכסנדר,  גילה שהדרך הקצרה ביותר לצאת מהלופ הזה הוא לעצור את התגובה האוטומטית שלנו, את ההרגל. אז נפתחת בפנינו האפשרות לבחור מה לעשות ואיך לעשות זאת.