עקרון שיטת אלכסנדר – התמקדות במטרה בלבד

2018-08-05T16:07:19+00:00

אי שם בשירות הצבאי, החובש הפלוגתי העביר לנו הדרכה על טיפול בכוויות. הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעים מה הסכנה הגדולה ביותר למי שנכווה. כולנו ענינו שהסכנה הכי גדולה זו הכוויה, איבוד דם, נמק, משהו כזה. מסתבר שלא. הסכנה הגדולה ביותר כשמישהו נכווה היא התייבשות. "הגוף שלנו מטומטם" הסביר החובש. "הוא מעביר את כל הנוזלים שהוא יכול לאזור הכוויה כדי שזו תוכל להתרפא כמה שיותר מהר, אך בדרך הורג את הפצוע מהתייבשות".

לא פלא שאני זוכר את פריט המידע הזה ביחד עם כל הסיטואציה בה סיפרו לי אותה. זה מאוד הפתיע אותי. אנחנו בדרך כלל חושבים על הגוף כמערכת חכמה, שיודעת לרפא את עצמה בדרך הטובה והיעילה ביותר. זה נכון, כל עוד לא מופעלים מנגנוני ההישרדות שלנו. במצב הישרדותי, יש מטרה והיא הדבר היחיד שחשוב, כמו במקרה של ריפוי הכוויה.

במקרה של מערכות התנועה ושיווי המשקל שלנו, כמעט כל רגע ביום הוא מצב הישרדותי, כי אנחנו עלולים ליפול. זו המטרה היחידה שחשובה למערכות הללו. שמירה על מתח שרירי נכון ויציבה נכונה לא מעניין אותן כהוא זה. כל עוד האיזון והמתח השרירי תקין, כמו אצל ילדים, אין שום בעיה. ברגע שהוא מופר במקום מסוים, מערכת שלמה של פיצויים נכנסת לתמונה, על מנת לשמור עלינו מנפילה. היציבה שלנו משתנה בהתאם, הופכת להרגל, ואת ההרגשה של להיות במערכת מאוזנת אנחנו שוכחים די מהר. לדוגמא, הנטייה להישען אחורה עם הגב העליון תמיד תלווה בזריקת הראש אחורה ולמטה ודחיפת הגב התחתון קדימה.

אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד
לילד יש מטרה אך הוא לא מאבד את הדרך. היחס המאוזן בין הראש, הצוואר והגב נשמר.
אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד, תוך ניתוק מגופה ואיבוד היחסים המאוזנים בין הראש, הצוואר והגב.
לילד יש מטרה אך הוא לא מאבד את הדרך. היחס המאוזן בין הראש, הצוואר והגב נשמר.
אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד
אישה מדגימה התמקדות במטרה בלבד, תוך ניתוק מגופה ואיבוד היחסים המאוזנים בין הראש, הצוואר והגב.

המצב הלא מאוזן הזה גם גורם לנו לאבד קשר עם הגוף שלנו ומשבש את היכולת שלנו להפעיל אותו בצורה מאוזנת. בעקבות זאת, גם ההתנהגות שלנו הופכת להיות התנהגות ממוקדת מטרה בלבד. בכל פעולה אנחנו באופן אוטומטי מתעלמים מחשיבות של הדרך לביצוע, ממש כמו האישה בתמונה, ובמקום זאת חושבים רק על המטרה. כשאני כותב "חושבים", אני מתכוון לא רק למחשבה מנטלית, אלא גם חשיבה גופנית. התבוננו בשתי התמונות וחשבו באיזו תמונה הגוף כולו מעורב בפעולה, ובאיזו תמונה רק היד והראש מעורבים, שאר הגוף כאילו במקרה שם, בעצם לא חלק מהפעולה.

למרבה האירוניה, אנחנו מתחילים לשים לב ולערב את כל הגוף בזמן פעולה, רק בעקבות כאבים. עד שיש כאבים אנחנו כלל לא מרגישים את הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו בכל רגע. בדיוק כמו שהאישה בתמונה לא מרגישה את הכאב בעמוד השדרה. עד היום בו היא כן תרגיש, ואז לא תהיה לה ברירה אלא לחשוב ביחד עם כל הגוף בכל פעולה.