הגב שלי ואני

2018-07-05T16:22:20+00:00

יהודה פוליקר ידע על מה הוא כותב, כשכתב על חלקים בנו, אפלים, שנמצאים תמיד אתנו, אך אנו מפחדים מהם, מרגישים שהם לא שייכים לנו, מנסים לברוח מהם כל החיים. ככל שנקדים להכיר בהם, לקבל אותם, או לפחות לא להתעלם מהם, כך ייטב ויוקל לנו. ההכרה בהם תוציא אותנו לחופשי. הם יהיו לנו כנפיים, כמו שיודה אומר.

עם יודה כמובן אנחנו לא נתווכח.

אבל איך זה עובד? ההסבר ממש פשוט.

לברוח ממחשבות, רגשות, מקומות "אפלים" בתוכנו צורך אנרגיה.

אנחנו לא בהכרח מרגישים את זה כך. זה לא ברור כמו לעשות פעולה פיזית ולהיות עייפים אחר כך.

אולי אנחנו אפילו לא מרגישים שיש לנו פחות אנרגיה. אבל כשאנחנו מתעמתים עם פחד או קושי, כשאנחנו מפסיקים לבקר ולשפוט את עצמנו ומקבלים באהבה איזה "צל" בתוכנו, התחושה הראשונית היא תמיד של שחרור, קלילות.

שחררנו אנרגיה שבוזבזה לריק והיא עכשיו נמצאת לרשותנו, לעשות בה ככל שמתחשק לנו.

במילים אחרות, "התעלמות" מהצל היא בעצם פעולה לכל דבר, וכשאנחנו פשוט מפסיקים לעשות אותה, יש לנו אנרגיה פנויה להחליט באופן יותר מודע לעשות משהו אחר, אולי יותר קונסטרוקטיבי.

השתמשתי במרכאות כפולות משום שהתעלמות היא מושג בעייתי. יש לה קונוטציה של חוסר פעולה, אבל התעלמות ממישהו או משהו זה פשוט סוג אחר של יחס, והיא לעתים פעולה הרבה יותר מתישה.

הצל בים
גם הצל רוצה לתפוס קצת שמש לפעמים

רגע, אבל זה לא פוסט פסיכולוגי .

בכלל רציתי לכתוב על חלקים בגוף שלנו שאנו נוטים לא לראות או להרגיש אותם כחלק מאתנו. אנו מתעלמים מקיומם, מתנכרים להם ממש.

הקורבנות העיקריים הם הגב, הצוואר, הכתפיים, השכמות. אבל יש עוד. בליינד ספוט מרכזי אצלנו הוא כל החלק האחורי של הגוף. השרירים בחלק זה, מהעקבים ועד לראש, לא נמצאים לנו בתודעה כמעט בכל זמן במהלך היום.

אם תעצרו רגע ותתרכזו, אולי תצליחו לשים לב שכל התפיסה הגופנית שלכם מרוכזת רק בחלק הקדמי של הגוף, בעיקר באזור הראש, הפה, בידיים. כל השאר, אם אין כאב, נעלם מאתנו.

זה גורם לכך שאנחנו תופסים את עצמנו בתנועה, או בכל זמן אחר, כדו ממדיים.

התפיסה הזו משפיעה לנו על הדרך בה אנו עושים כל פעולה. אנחנו מפתחים הרגלי תנועה שמבוססים על התפיסה הזו. ההרגלים פועלים אוטומטית בשבילנו, אך לעתים רחוקות באמת בדרך שלא מזיקה לנו.

לדוגמא, כשמשהו נופל לנו בטעות על הרצפה, הדבר האחרון שנמצא לנו בתודעה הוא הגב, עמוד השדרה. מהרגע שהבנו שצריך להתכופף, כל המיקוד שלנו עובר להשגת המטרה: להרים את מה שנפל.

לצערו של עמוד השדרה שלנו, לא רק שאנחנו מתעלמים ממנו (שזה כשלעצמו מאוד פוגע), הוא הניזוק העיקרי פה.

אנחנו פועלים על פי ההנחה הבסיסית שאם יש לנו רצון וכוונה לבצע פעולה, אנחנו בהכרח גם יודעים איך לבצע אותה בדרך הנכונה. אנחנו אפילו לא עוצרים לרגע לחשוב על זה. מה, אני לא יודע איך מתכופפים להרים משהו?

זה כמו לנסוע כל הדרך בהילוך ראשון. נגיע ליעד, אבל בדרך הרסנו את הרכב.

בפעם הבאה שנופל לכם משהו, הפתיעו את עצמכם ואת הגב שלכם ועצרו לרגע. לרגע אחד. רק הפנו תשומת לב לגב, זה הכול.

אולי גם שימו לב אם אתם נושמים או מחזיקים את הנשימה. (אם אתם כבר שם, לא תעצרו לומר שלום?)

אפשרו לעצמכם לנשום פעם אחת. שוב הפנו תשומת לב לגב. עכשיו פשוט התכופפו.

התכופפתם אחרת מהדרך הרגילה שלכם?

אם כן, שימו לב ששיניתם משהו בדרך בה אתם פועלים רק על ידי עצירה והפניית תשומת לב לחלקים שאתם בדרך כלל מתעלמים מהם. זה הכול.

לא קיבלתם הדרכה להתכופפות נכונה, ואני מקווה שלא ניסיתם יותר מדי להתכופף נכון.

רק התייחסתם (יפה) ל"צל" שלכם.

כבר קיבלתם בתמורה קצת אור.