איזון הוא שם המשחק

2018-08-05T16:33:53+00:00

פתאום בערב יובל הפך בלתי נסבל. ממש אבל. בוכה על כל שטות, רק רוצה שירימו אותו. ברמת הבלתי.
נכון, לא צריך לכעוס ולא צריך לרגוז, אבל די!!!
ואז נזכרנו שהוא מת מעייפות וגם ממש רעב, והפסקנו את המלחמות.
זרמנו עם הילד, הפסקנו לנסות לחנך כי זה לא הזמן, וניסינו כמה שיותר מהר לספק לו את התנאים שהוא צריך על מנת לחזור לאיזון: לאכול ולישון.
פתאום הכול הפך פשוט, כי הבנו מה הילד צריך ודאגנו לתת לו את זה. הפסקנו להילחם כי הבנו שלא רק שזה לא מועיל, זה רק מוסיף לרמת העצבים של שני הצדדים.

שאלה רטורית: מכירים את זה שהגב או הצוואר (או כל חלק אחר, פיזי או פחות) שלנו מרגישים במתח כל הזמן?
ניחשתם נכון, זה אותו דבר כמו ילד עייף ורעב.
המערכת השרירית שלנו משוועת לחזור למצב מנוחה, לאיזון, כל הזמן.
הגב, הצוואר, הכתפיים שמציקות, זה הילד שחייב שיספקו לו את התנאים לחזור לאיזון. צועק.
כשמדובר בכאבים ממש, או בגב תפוס, הילד כבר איבד את זה לגמרי. שוכב על הרצפה בסופר.
אבל אנחנו אף פעם לא מוותרים וזורמים עם הרצון של הגוף למנוחה, לאיזון. אנחנו ממשיכים להילחם.
כל יום שאנחנו ממשיכים עם אותה דרך ההתנהלות עם הגוף שלנו, עם אותם הרגלים שגויים של שימוש בגוף, אנחנו מנסים בכוח לחנך את הגוף שלנו שילך בדרכנו.
זה לא עובד. זה רק מוסיף למתח.
הגוף* שלנו יודע בדיוק מה צריך לקרות בשביל שהאיזון יחזור.
כל מה שנדרש מאתנו זה לאפשר לו את התנאים לחזור לשם מדי פעם, ולא להתיימר לדעת בעצמנו מה צריך לקרות, או איך זה אמור להרגיש.
גוף שהתאפשר לו לחזור לאיזון הוא גוף שאפשר להיות יותר מודע אליו, לשפר את ההרגלים שלו.

*נכתב בלשון גוף מטעמי נוחות בלבד, אך מיועד לגוף ונפש כאחד.

בואו ל"שיעור קומה" ללמוד לוותר, לאפשר, ולצמוח עם הרבה כוח, בעזרת שיטת אלכסנדר!